אסתר לוריא

אסתר לוריא, בת למשפחה יהודית דתית, שגדלו בה חמישה ילדים, נולדה ב- 1913 בלייפדה (Liepaja), לטביה. משפחתה נאלצה לעזוב את העיר במלחמת העולם הראשונה, מאחר וזו שימשה כנמל צבאי. בשנת 1917 חזרה המשפחה לריגה, שם סיימה אסתר לוריא את לימודי התיכון בגימנסיה "עזרא". כבר מגן הילדים התגלה אצל האמנית כשרון הציור, אותו טיפחה באופן מקצועי מגיל חמש- עשרה באמצעות לימודים אצל מורים שונים. בשנים 1934-1931 למדה עיצוב תפאורה לתאטרון ב"מכון לאמנויות דקורטיביות" (Institut des Arts Décoratifs) בבריסל, ולאחר מכן רישום וציור ב"אקדמיה המלכותית לאמנויות היפות" (Académie Royal des Beaux-Arts) באנטוורפן. בשנת 1934 עלתה עם רוב בני משפחתה לארץ, ועסקה בפעילויות אמנותיות שונות – עיצוב תפאורות לתאטרון העברי וכן עבודות שונות בעדלאידע בתל אביב, בתערוכת ביאליק וב"יריד המזרח". כאשר המאורעות הגבילו את פעילויות התאטרון בארץ, התמסרה לציור חופשי – ציירה דיוקנאות רבים, כשהנושאים האהובים עליה היו תאורי רקדנים ונגני תזמורות. כמו כן נסעה לקיבוצים רבים וציירה את נופי הארץ. עבודותיה הוצגו בחדרי האוכל של הקיבוצים. תערוכתה הראשונה התקיימה בקיבוץ גבע, בשנת 1937. בשנת 1938 התקבלה כחברה באגודת הציירים והפסלים בא"י; היא ערכה תערוכות יחיד בתל אביב, בירושלים ובחיפה. דברי פתיחה לתערוכתה בגלריה הס, בתל אביב נשא המשורר שאול טשרניחובסקי. בשנת 1938 זכתה ב"פרס דיזנגוף" לרישום, שהיה הפרס היוקרתי ביותר, עבור יצירתה "התזמורת הארץ ישראלית" שהוצגה בתערוכה הכללית של אמני ארץ-ישראל, במוזיאון תל אביב. בשנת 1939 יצאה להשתלמות באירופה, ביקרה בצרפת ולמדה ב"אקדמיה המלכותית לאמנויות יפות" באנטוורפן. בקיץ אותה שנה נסעה לבקר קרובים בלטביה ובליטא. בריגה (לטביה) הציגה את עבודותיה בתערוכה שהתקיימה ב"בית אגודת הציירים". כמו כן הציגה בקובנה (ליטא) באותה שנה. בשנת 1940 הציגה בקובנה תערוכה נוספת בנושא "הבלט", בבית האופרה הממלכתית. יצירותיה זכו לתשבחות רבות וחלק מהן נרכשו על ידי מוסדות יהודיים מקומיים וכן על ידי המוזיאון הממלכתי בקובנה. עם הכיבוש הנאצי, הוחרם תיק עבודותיה, שהוגדרו כ"אמנות יהודית", והיא נכלאה בגטו  (1944-1941) כשאר יהודי קובנה. כבר עם כניסתה לגטו (קיץ 1944) החלה לוריא לצייר את המראות של המציאות החדשה בה חיה. האמנית השאירה אחריה בכתובים, עדויות מפורטות על חייה ועל יצירתה במהלך מלחמת העולם השניה, כאשר עדותה הספרותית, לצד זו הוויזואלית, מהווות "עדות חיה" – כשם אחד מספריה-אלבומיה. עדות המאפשרת חדירה עמוקה ותובנה למגוון התופעות של היות אמן בתקופה ובתנאים אלו. "כל המתרחש מסביב היה כה זר ומוזר, כל כך שונה מכל מושג ונוהג חיינו עד כה. התעורר בי רצון לצייר מתוך מציאות חדשה זו, למסור את הדברים כפי שראיתים.  אמנם רק בימי שקט יחסי יכולה הייתי לתת דעתי לציור. במשך זמן התחלתי לראות עבודה זו כחובה." (אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958, עמ' 7.) האמנית דווחה על מקורות ההשראה שלה ועל שיתוף הפעולה העשיר לו זכתה מצד תושבי הגטו: "המקום בו ביקשתי לצייר ראשונה היה ה"רזרווראט", בית ספר למלאכה לשעבר בו רוכזו כל המשפחות שלא זכו לדיור אחר. בחצר הגדולה התגוררו בני אדם, בישלו על אבנים. שם מצאתי חומר רב לציור: תלי רהיטים, שהפכו למיתרסים משונים, שימשו מקום מגורים. ילדים, זקנים, טיפוסים יהודיים למיניהם. בכל מקום, בכל פינה המו החיים שיחות, מריבות, אלה עסקו בסידורים שונים ואלה ישבו ישיבה של סתם או עיינו בספר. בשבתי באחת הפינות בחצר הייתי מוקפת מיד אנשים. עבודתי היתה מעוררת בהם ענין רב, וכל אחד היה מוכן לסייע בידי. מישהו היה מתייצב על המשמר להזהיר על בוא הגרמנים. הדבר היה לפי רוח האנשים שאנציח "כיצד זה היה"." (אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958 , עמ' 10.) מאוחר יותר, משעמדו אנשי "מועצת הזקנים" (Reserverat)  על כישוריה, בקשו הם ממנה כי תתעד את כל הקורות בגטו, בהיותם מודעים לחשיבות הציור כמסמך היסטורי- תיעודי. הדבר היה בעקבות ציור משלה שהוצג בפניהם. ד"ר אלקס, נשיא הוועד, וחבריו, קידמו בברכה את יוזמתי זו, ובקשוני להמשיך באיסוף חומר מסוג זה וברישומו. יחס זה עודדני. מעתה נתתי לבי לצייר כל הנראה לי חשוב. הדבר לא היה פשוט כל עיקר, כי  היתה סכנה לצייר ברחו ב...... הסכימו אנשים זרים לתת לי לצייר מבעד לחלון ביתם ..... יחסם של אנשי הבית היה נלבב. "ומה לעשות שציוריך ישתמרו?" היו שואלים. (אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958, עמ' 8,7.) מעצם הסיוע שקיבלה האמנית, והדאגה שהופגנה מצד האנשים הכלואים לגבי שימור היצירות-התעודות ההיסטוריות, לומדים על החשיבות הרבה שהקנו הכל ליצירות האמנות שנעשו בתנאי החורבן וההכחדה. בתקופה זו היה ברור שקיימת סבירות גבוהה שמושאי היצירה לא ישרדו, ולכן חשוב היה שלפחות התיעוד-ההנצחה ישארו, כפי שעולה מהשאלה "ומה לעשות שציוריך ישתמרו?". למרות תחושת האחריות ושיתוף הפעולה של אנשי הגטו - הנהלה וכלואים כאחד, לא עמד לה כוחה של לוריא לצייר כל הזמן. עדותה שופכת אור על הקשר שבין המצוקה הנפשית של היוצרים ובין היצירה, דבר המוצא ביטוי גם אצל אמנים אחרים שהיו במחנות אחרים אך בתנאים דומים: למשך תקופה ארוכה הפסקתי לצייר. אלה היו ימים של פחד מתמיד, של מלחמת קיום קשה ומקשיחה. היתה זו שיטה גרמנית: "אקציות" ואחריהם ארגעה קלה עד לפעולה הקרובה, שהיתה באה שוב כהפתעה. גם אני מגוייסת הייתי לעבודות-כפיה. רק לפעמים, באיזה יום חופשי היינו, הצייר יעקב ליפשיץ ואני, מציירים מ"טיפוסי הגיטו". שוב הוזמנתי לוועד היהודי. שם נמסר לי על ההחלטה לעודד כל יוזמה בגיטו הקשורה באיסוף חומר היסטורי. יש לשמור על סודיות. הובטחה לי כל עזרה ובלבד שאמשיך ואצייר מחיי הגיטו ..[ הושג בשבילי שחרור זמני מחובת עבודת- הכפיה. זה לא היה קל. הוכנסתי לרשימת "עובדי הגיטו"  וקבלתי חופש לחודשיים. היו אלה ימים בהם הייתי נתונה כולי לציור. (אסתר לוריא. עדות חיה גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958, עמ' 9.) ואכן האמנית ה"מגוייסת", שנעשה מאמץ כה גדול על מנת שזמנה יוקדש אך ורק לציור- תיעוד החיים השבריריים בגטו, ציירה כל פרט ופרט מחיי הגטו, בסיוע התושבים ואנשי המשטרה המקומית. "הלכתי לצייר את שרידי בית-החולים מ"הגיטו הקטן", אשר שרפוהו הגרמנים....... ציירתי בבית-התמחוי. שם חילקו קצת מרק קלוש לזקנים ולילדים עזובים. אנשים אלו היו אדישים לכל המתרחש סביבם, ולא השגיחו בי..... בקשתי לצייר את נשי העבודה, את ההמון. עיתים היו מרשים לי לשבת בתחנת המשטרה היהודית ולצייר דרך החלון בקומה השניה. משם אפשר היה להשקיף על השער הראשי וכל הסביבה ..... שם ציירתי כמה אנשים כפי שהם יוצאים לעבודה: בכפפות גדולות מתוצרת עצמית, כד לאוכל בידם ותרמיל על גבם, או בצידם. כמה פעמים ציירתי את"כיכר האקציות". ליד "הבלוקים הקטנים" – היה המקום שהבדיל בין היהודים שנשלחו "ימינה" לבין אלה שנשלחו "שמאלה" ביום "האקציה הגדולה". " (אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958, עמ' 9.) בצד תאורי הדמויות והארועים, הנציחה האמנית גם מראות טבע, שיופיים עמד ביחס הפוך לאימת החיים בגטו. "נושא שציירתי פעמים רבות, בכל העונות, היתה הדרך מבקעת הגיטו "למצודה התשיעית" שבפסגת ההר [ראה יצירה]. שורת עצים גבוהים בצד הדרך שיוותה לה אופי מיוחד. הכביש במעלה ההר נשאר חרות בזכרוני כ"דרך העינויים" בה עברו רבבות יהודים, מליטא וגם אלה שהובאו מארצות אירופה המערבית, בדרכם למקום ההשמדה. היו ימים שאפרוריות העננים היתה מאצילה למקום זה גון טראגי מיוחד, שהתאים לרגשותינו. (אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958, עמ' 10.) בגטו קובנה, כבמחנות ובגטאות אחרים בהם ניסו לשמר חזות של חיים נורמליים באמצעות חיקוי שגרה ברוכה וקיום פעילות אמנותית אינטנסיבית, הוצגה תערוכה של אסתר לוריא. אברהם גולוב (תורי), מזכיר "מועצת הזקנים", אשר ניהל יומן בגטו, כותב על התערוכה. בדבריו הוא מביא את "האני מאמין" שלו ושל האמנית, באשר לתפקידו של האמן והמתעד. לדידם על אלה להיות ל"פה" של האדם הבודד, היחיד, עליהם להנציח גם את הפרטים ה"קטנים", שמהם מורכב פסיפס ההוויה. "אחרי הצהרים נערכה, בחוג מצומצם, תערוכת רישומים של הציירת אסתר לוריא. זוהי אמנית בת תרבות העולם, עשירה ברעיונות. מימיו הראשונים של הגיטו, היא שמה לעצמה למטרה להנציח בגיטו חזיונות, באמצעות רישום אמנותי, ודמויות שהן בעלות ערך לתולדות ישראל.... כל אמן בגיטו חייב להנציח – לדעתה של אסתר לוריא– בהתאם לשיטתו וליכולתו, את כל אשר מתרחש בגיטו. התופעות החשובות  והארועים הגדולים ישארו בזכרון העם, אך סבלו של היחיד ישכח. צוואה זו מחייבת אותנו, בראש ובראשונה, לזכור ולרשום מאורעות ועובדות, אנשים ודמויות, תמונות ורגעים חשובים. להנציח את הכל. במילה המדוברת ובכתב, ברישום ובציור. בכל צורה אמנותית אפשרית. אסתר לוריא נענתה לקריאה זו והיא עושה זאת באמונה שלמה ........כל ציור הוא פיסת היסטוריה של כאבים ללא קץ, ביטוי למרטירולוגיה נפשית ופיזית. היום...... הוארו לרגע פני המשתתפים לנוכח היצירות של אסתר לוריא על הגיטו. הוכחה נוספת לאי כניעתה של הרוח היהודית בכל הזמנים והנסיבות. גיטו קובנה, 25 ביולי 1943." (אברהם תורי. גיטו יום-יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה. מוסד ביאליק אוניברסיטת תל אביב, 1988, עמ' 336, 363, 365.) חשוב לציין כי בצד עבודתה "המגוייסת" מטעם "מועצת היהודים", גם הנאצים גילו עניין בכשרונותיה האמנותיים. כאשר הגטו הלך והתרוקן, לאחר האקציה הגדולה של "הילדים והזקנים" ב- 26 במרץ 1944, התערבו אנשי ה-ס.ס., שגרו עתה בין היהודים, בכל וגרמו למתיחות מתמדת. באותה תקופה עבדה האמנית ב"בתי מלאכה לציור ולשרטוט". שם הועסקו האמנים הכלואים, ואסתר לוריא ביניהם, בעבודות גרפיות שונות. הם ציירו תמונות לפי הזמנת המפקדים הגרמנים, כשלרוב היה עליהם להגדיל תמונות שמן של העתקים צבעוניים. הגרמנים גם הזמינו צילומים אמנותיים, ולצורך זה בנו אולפן והביאו צלם יהודי ממחנה עבודה. לוריא ציירה כאמור בכל רחבי הגטו, בין השאר בבתי מלאכה שונים, כאשר בבית המלאכה לקדרות קבלה לכך היתר מן המנהל הגרמני. במהלך ביקורים אלו עלה בדעתה לבקש מהקדרים היהודים כי יכינו לה מספר כדים גדולים על מנת שתוכל לגנוז בהם את יצירותיה לעת החרפת המצב. והמצב אכן הורע. לאחר האקציה של ה-26 במרץ 1943, בה הוצאו שלושת אלפים מכלואי הגטו למחנות עבודה באסטוניה (Estonia) , גנזה האמנית את אוסף הציורים שלה – כמאתיים רישומים וציורי מים במידות 53X52 סמ', בכדים הגדולים שהכינה בעוד מועד. חלק מהיצירות צולמו קודם לכן עבור הארכיון הנסתר של הגטו.

ביולי 1944 , עם התקרב הצבא האדום לגבולות ליטא חוסל הגטו ואלו שנותרו בו הועברו למחנות ריכוז ולמחנות עבודה בגרמניה. הגטו עצמו הוצת ובתיו פוצצו והועלו באש, על מנת למנוע מהמסתתרים למצוא מקלט. היו כאלו שנשרפו למוות במחבוא.

אסתר לוריא שולחה לגרמניה, ועבודותיה המוטמנות הושארו מאחור. לימים התברר שחלק מציוריה ניצלו עם ארכיון "מועצת הזקנים" ואברהם גולוב ( תורי) , הצליח להציל ולהביא ארצה 11 רישומים וציורי מים, לצד 20 צילומים של ציוריה, טרם הוטמנו בכדים. על גורל יתר העבודות לא עלה בידה להתחקות.

עד סוף יולי 1944 הייתה לוריא, עם יתר נשות הגטו, במחנה הריכוז שטוטהוף, שם הופרדה מאחותה – לאחר שכל תקופת הגטו עשו יחד. האחות ובנה הקטן שולחו לאושוויץ, משם לא חזרו. גם בשטוטהוף המשיכה האמנית לקבל הזמנות לציור וכן להנציח את הדמויות השונות, כשלא אחת שימשה לה אמנותה כסחר חליפין, תמורת מזון, כפי שהיה הדבר במחנות אחרים במהלך התקופה:

"הצלחתי להשיג עפרון ופיסות נייר קטנות. התחלתי לצייר טיפוסים מבין הנשים. בחורות, שלהן "ידידים" מבין האסירים והיו מקבלות מתנות-מזון, בקשוני שאצייר אותן. התשלום – פרוסת לחם. (אסתר לוריא. "מרשימותיה של ציירת". דפים לחקר השואה והמרד. מאסף שני, פברואר 1952, עמ' 113.) "רשמתי גם דמויות נשים לבושות "פיז'אמות" [ראה דוגמא].... הן צויירו בעפרון דק על נייר גרוע, שקיבלתי מבחורה שעבדה ברישום אסירים. את הציורים הסתרתי בבגדי במשך חמשת החודשים שהיינו במחנה עבודה. (אסתר לוריא. רישומים: נשים במחנה עבודה. י.ל. פרץ, תל אביב, 1962 (מהדורה שלישית), עמ' 21.) באוגוסט 1944 נשלחה לוריא, יחד עם אלף ומאתיים אסירות אחרות, למחנות עבודה במזרח גרמניה. היא נשלחה ללייביץ', שם הנציחה אחדות מהכלואות (ראה מס. 22-7). האמנית מעידה על החיים במחנה ועל יצירתה האמנותית שם:

"ואלה הנסיבות, שאפשרו לי  את הכנת הציורים: כל אחת מאתנו חייבת היתה לענוד על שרוולה סרט עם מספר האסיר שלה וסימן מגן-דוד- המודפסים על פיסת בד לבן. קיבלנו זאת בעת חלוקת הבגדים במחנה הריכוז שטוטהוף. במשך הזמן היה נקרע הבד או שהמספרים נטשטשו, והיה צורך לחדש אותם. תפקיד זה הוטל עלי, וכשהיתה מצטברת בידי כמות מסויימת של סרטי מספרים, הייתי מקבלת שחרור מהעבודה בשדה, כדי לטפל בהם. בחודש האחרון לשהותנו במחנה, כשמאות נשים דרשו לחדש את מספריהן, צורפתי ל"שירותי הפנים" (Innendienst), במחנה והייתי ל"כותבת מספרים" (Nummerschreiberin) .הורשיתי  לשבת בחדר החולות. נתנו לי דיו, וכתבתי בקסמי עץ. ניצלתי את ההזדמנות וציירתי דמויות של נשים במחנה. לצורכי הציור אספה הרופאה בשבילי את נייר האריזה הלבן מחבילות של צמר גפן. פעם ראה אותי אחד השומרים כשאני מציירת, וביקש שארשום את דיוקנו. מלאתי בקשתו ותמורת זאת הביא לי נייר, עטים ודיו. הייתי נאלצת להיזהר מעיניהם של השומרים הנאצים שלא יתפסוני במלאכתי. לא יכולתי לעסוק בה הרבה. הצלחתי להכין רק מספר קטן של רישומים למרות רצוני העז להעלות על הנייר את כל אשר ראיתי. אך נוכחותו של מפקד המחנה, אוברשארפהירר אולק (Oberscharführer OLK), המכונה "שנאבל" "Schnabel"-   "מקור" , עוררה בי אימה ופחד  … התקוה להשאר בחיים היתה קלושה מאוד. עוד פחות יכולתי לקוות, כי ישאירו בידי את הציורים, אף אם אצליח להיחלץ ממוות. יום-יום עמדנו להשלח בחזרה ממחנות העבודה למחנה-הריכוז, ושם היו נוטלים ממך הכל. ידעתי זאת מן הנסיון. ציורים אלה [שצויירו במחנה] צויירו לאחר שאולק הוחלף, ובמקומו נשלח למחנה שלנו מפקד אנושי יותר. (אסתר לוריא. רישומים: נשים במחנה עבודה. י.ל. פרץ, תל אביב, 1962 (מהדורה שלישית ), עמ' 11-12.) אסתר לוריא שוחררה ב-12 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום. במרץ 1945 הגיעה למחנה באיטליה, שם נפגשה עם חיילים ארץ- ישראליים אשר שירתו בצבא הבריטי. אחד מהם, הצייר מנחם שמי, ארגן תערוכות מרישומי המחנות, והביא לפרסום של הספרון "יהודיות בשעבוד", שכלל רישומים של לוריא משטוטהוף ולייביץ', במסגרת "מועדון החייל העברי" ברומא (1945). כן ביצעה האמנית תפאורה עבור הלהקה הצבאית במחנה, שנוסדה על ידי אליהו גולדברג ומרדכי זעירא.

לישראל הגיעה לוריא ביולי 1945 והתקבלה בהתרגשות רבה. סיפוריה נתפרסמו בעיתונות וציוריה הוצגו בתערוכות. בשנת 1946 הוענק לה שנית "פרס דיזנגוף" על הרישום "הנערה בטלאי הצהוב", אותו עשתה בגטו קובנה.

לוריא נישאה והקימה משפחה, והמשיכה ליצור ולהציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד בארץ ובעולם. על אף שמשך כל שנות חייה בארץ התגוררה בתל אביב, הרי שמאז מלחמת ששת הימים הייתה ירושלים במרכז התענינותה ונופיה הונצחו על ידה ביצירות רבות.

במהלך משפט אייכמן, שהתקיים בירושלים בשנת 1961, הוצגו יצירותיה של לוריא מתקופת מלחמת העולם השניה כחלק מהעדויות – ובכך ניתנה "גושפנקה רשמית" מטעם בית המשפט העליון, לערך התיעודי העשיר שיש לרישומיה ולציורי המים שלה, דבר שאינו מעיב על ערכיהם האסתטיים.

לוריא נפטרה בתל אביב בשנת 1998.

יצירותיה מתקופת השואה מצויות באוסף האמנות של "בית לוחמי הגיטאות", לו הן נמסרו על ידי האמנית; כמו כן נמצאות יצירותיה באוסף האמנות של "יד ושם", ירושלים, ובאוספים פרטיים.

מקורות:

 אסתר לוריא. רישומים: נשים במחנה עבודה. י.ל. פרץ,

תל אביב, 1926 (מהדורה שלישית) (מהדורה מחודשת של

יהודיות בשיעבוד. מועדון החייל העברי, רומא, 1945)

אסתר לוריא. "מרשימותיה של ציירת". דפים לחקר

השואה והמרד. מאסף שני, פברואר 1952 , עמ'  91-115.

אסתר לוריא. עדות חיה – גיטו קובנה. דביר, תל אביב, 1958.

אסתר לוריא. ירושלים: 12 רישומים וציורים. דברי

מבוא מרים טל. אמנים מאוחדים בע"מ, תל אביב

(ללא ציון תאריך)

אברהם תורי. גיטו יום יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה.

עריכה מדעית: דינה פורת. מוסד ביאליק, אוניברסיטת

תל אביב, 1988.