עמליה זקבך

עמליה זקבך לבית בוך  (Buch) נולדה ב-7 במאי 1870, בהונגן (Hungen), על יד פרנקפורט, גרמניה, למשפחת סוחרים יהודים אמידה. האב עסק בסחר מכונות וכלים חקלאיים. למעט עמליה היו במשפחה עוד שלושה אחים בוגרים ממנה. בשנת 1890 נפטר האב, ושנה לאחר מכן, ב-1891 נמכרו עסקיו והאם והבת עברו לפרנקפורט. עמליה קיבלה חינוך של בת טובים – לצד קרוא וכתוב למדה גם פסנתר, שירה, ציור וניהול משק בית. בשנת 1907 נישאה למאקס זקבך (Max Seckbach) ,שהיה אדריכל נודע ובמהלך נישואיהם לא נולדו להם ילדים. במלחמת העולם הראשונה, התנדבה זקבך, בדומה לנשים אחרות ממעמדה, לעבודות סעד ואף קיבלה אות הצטיינות של "הצלב האדום הגרמני" על פועלה. בשנת 1918 נפטרה אימה, וארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1922, נפטר בעלה. זקבך חשה בודדה ומצאה לעצמה עיסוק בפיסול, אמנות אותה למדה כאוטודידקטית. בפרנקפורט, עיר עשירה במוזיאונים, התוודעה להדפסי העץ הצבעוניים היפניים והסיניים. בשנת 1926 הצטרפה לשעורים ב"מכון ללמודי סין" באוניברסיטת פרנקפורט (כנראה כשומעת חופשית)  והפכה למומחית בתחום הדפסי העץ היפניים והסיניים ולאספנית שלהם. "אוסף זקבך" החל להיות מוצג במוזיאונים ידועים בגרמניה ואף קנה לו מוניטין בינלאומיים. בד בבד החלה זקבך להציג גם את יצירותיה – פסלי דיוקנאות קטנים, אותם הציגה בויטרינות מזכוכית, לצד אוסף האמנות שלה. השילוב עורר סקרנות ועניין רב. בשנת 1930 התוודעה בבלגיה לצייר ג'יימס אנסור, אשר מאוד התרשם מיצירותיה. השניים הציגו יחדיו ב"מוזיאון לאמנויות יפות" (Musée des Beaux-Arts) בבריסל ויצירותיה של זקבך זכו לביקורות נלהבות. בגיל שישים החלה זקבך להציג בחו"ל, בעיקר ב"סלון דה סיראינדפנדנטס" (Salon des Surindépendants) בפאריס, ויצירותיה זכו להערכה ולשבחים רבים. עם עליית הנאצים לשלטון (1933) הוחרמו יצירות אמנות שנחשבו ל"אמנות מנוונת", ביניהן נכללו גם יצירות של אמנים יהודים. למרות זאת, עדיין יכלה זקבך להציג בגרמניה במשך מספר שנים במסגרת "אגודת התרבות היהודית" (Juedischen Kulturbundes). בזכות קשריה  הבינלאומיים המשיכה, למרבה הפלא, להציג  בחו"ל - במדריד, בפירנצה, בפאריס, בבריסל ובאוסטנדה (Ostende)שבבלגיה. בתערוכות אלו הוצגו יצירות של אמנית אוטודידקטית, שבגיל מאוחר יחסית החלה לצייר ולפסל. עבודותיה הוצגו לצד פסלים ותמונות של אמנים כשאגאל, בונאר, ולאמינק, סיניאק, ורואו. בשנת 1936 קבלה הזמנה להציג במוזיאון היוקרתי "המכון לאמנות של שיקגו" (Art Institute of Chicago), שם הציגה את עבודותיה לצד יצירותיהם של אמנים אקספרסיוניסטים כפול קלי, מאקס פכשטיין, אוטו דיקס, אמיל נולדה וליונל פיינינגר. בין רוכשי יצירותיה נמנו מוזיאונים, גלריות, אנשים ידועים וחובבי תרבות ייחודית. בשנת 1939 עדיין התגוררה זקבך בדירתה המפוארת בת שמונה החדרים בפרנקפורט. בשנת 1941, בדומה לשאר יהודי גרמניה, נאלצה זקבך לענוד את "הטלאי הצהוב". מאוחר מדי הבינה את חומרת מצבה, וניסיונות הרגע האחרון להגר לארה"ב, דרך ליסבון, עלו בתוהו. ב-15 בספטמבר 1942 נשלחה לטרזין עם אחד מאחיה ושם החלה תקופה קשה ביותר. למרות מצבה הגופני הירוד הצליחה זקבך, בת ה-72, ליצור יצירות אמנות. חלק מתמונותיה ניצלו ונמצאות ב"בית לוחמי הגיטאות" בישראל. ב-10 באוגוסט 1944 נפטרה זקבך בטרזין. היא נשרפה בקרמטוריום, בלא כל קבר או מצבה. בטרזין ציירה זקבך לעיתים על נייר אותו מצאה בפחי האשפה. היא אינה מתארת סצנות של תיעוד, שהיה הז'אנר הרווח של רוב אמני המחנה, ועל כן מפתיעות יצירותיה. ממבט ראשון נראה שאין להן שום קשר עם המציאות שלה באותו זמן. נושאי יצירותיה נשגבים ועל-זמניים. היא מציירת יופי בעולם של מוות וסבל. כך נמצא בין יצירותיה תמונות של פרחים, נופים דמיוניים ודיוקנאות בעלי אופי סוריאליסטי. היא מתרכזת בעיקר בדיוקנאות נשים מלאות יופי וחן, כשהן נתונות במסגרת של פרחים ועשב דמיוניים. לעיתים המסגרת הצמחית-דמיונית הופכת למעין כתר. האם סוג זה של אמנות הינו התנגדות רוחנית? כן. אם כי היא אינה נראית כזו במבט ראשון. הדיוקנאות, המובאים על הנייר בדו-מימד, מאופיינים על ידי מבט הניבט מעיינים גדולות, בהן ניתן לראות תהליכים נפשיים כמו סבל, אבל ועינויים. אין בהן חיוך. הפיות חתומים. ובכל זאת יש בדיוקנאות אלו משום אצילות. זאת, על ידי הכבוד שהם מעוררים ועל ידי היופי והיציבה הגאה המונצחים בהם. הם מזכירים סיפורים מיתולוגיים או דמויות מהברית הישנה והחדשה – אבל האם באמת הכוונה היא לאותם נושאים? שהרי על רבות מהיצירות מצויין, למעט החתימה והתאריך – באותיות גדולות: "טרזינשטאדט" (Theresienstadt)

מקורות:

ארכיון בית טרזין, גבעת חיים איחוד

Miriam Novitch, Spiritual Resistance:

Art from concentration Camps 1940-1945

A selection of drawings and paintings from the collection of Kibbutz Lohamei

Haghetaot. Union of American Hebrew Congregation, 1981.

Gabriele Reber, Amalie Seckbach. Unpublished research, Usingen, Germany, n.d.