שרלוט בורשובה

שרלוט בורשובה נולדה בפראג, ב-4 בנובמבר 1904, בת יחידה לאב חייט. היא גילתה כשרון אמנותי כבר בגיל צעיר, ומשפחתה דאגה לכך שתקנה השכלה רחבה במגוון תחומים - ציור, נגינה על פסנתר וצרפתית. לאחר לימודים אצל מורים פרטיים למדה בורשובה במשך שלוש שנים בבית ספר לאמנויות תעשיתיות, ולאחר מכן שלוש שנים נוספות באקדמיה לאמנות בפראג, עד לשנת 1925. סגנון ציורה היה בעיקר פיגורטיבי- קלסיציסטי. נושאי ציורה  כללו דיוקנאות, טבע דומם ופרחים, אולם היא לא הציגה את יצירותיה, אלא נתנה אותן כמתנות לידידיה. בורשובה נישאה  בגיל צעיר לעורך-דין לא יהודי וילדה בן, אולם כאשר הנאצים  כבשו את צ'כיה, התגרשה מבעלה על מנת למנוע מבני משפחתה את הגזרות שנגזרו על היהודים. בשנת 1941 נאלצה בורשובה לעזוב  את דירתה שהוחרמה על ידי הנאצים. ביולי 1942 נכלאה במחנה מלאכה מיוחד  טרזין וגוייסה לעבודה בבית (Sonderwerkstätte) , שם עסקה בצביעת רעפים עבור הגרמנים. לאחר מכן נשלחה  לסדנת האמנים, שם יצרה, על פי הזמנת הגרמנים, העתקים  של יצירות מופת קלאסיות של רובנס ורמברנדט. יצירותיה, שלא נעשו בהזמנת הנאצים, נעשו בעפרון, עפרון צבעוני, פחם, צבעי מים ומעט צבעי שמן. נושאי ציוריה, שחלקם תיארו את הפעילות האמנותית - תרבותית הענפה שהייתה בטרזין, כללו דיוקנאות ילדים, דיוקנאות של ידידיה המוזיקאים כגדעון קליין ואוטו קאראס-קאופמן,  בצד פרחים ורקדנים. האמנית ציינה כי רצתה להעניק לתיאורי הרקדנים את החן והיופי בניגוד לאימה, לרעב ולסבל מהם סבלו הכל. בורשובה ציינה כי בין האמנים בטרזין היו תפיסות עולם שונות. האמן ההולנדי יו שפייר החזיק בדעה כי על האמן להמשיך ולצייר גם כאשר "רועמים התותחים", בעוד שבורשובה חלקה עליו וטענה שהיו זמנים שלא יכלה ליצור עוד, אולם שפייר דחק בה שלא להיכנע ולהמשיך ביצירתה. היא ציינה כי מתוך מכלול עבודותיה, יצירותיה שנעשו בטרזין הן אלו שנושאות את חותם הכנות והישירות הרב ביותר, וזאת משום ששם לא היה איש שיכול היה להשפיע על עבודתה.

מצבה בטרזין היה משופר מזה של רוב הכלואים האחרים - היא עבדה כל הזמן, היה לה חדר משלה, היו ברשותה ספרים וכן הייתה בקשר עם ידידיה. היא ציינה כי מאחר ומשפחתה לא הייתה עימה, דאגותיה היו פחותות משל הכלואים האחרים בעלי המשפחות, בדומה לצייר אוטו אונגר, שמשך כל הזמן דאג למזון למשפחתו. בראיון שקיימה עם מרים נוביץ', האוצרת הראשונה ב"בית לוחמי הגטאות", וזו אשר הניחה את המסד לאוסף האמנות העשיר שלו, ציינה בורשובה כי "מה שהיה נורא מכל, קשה מהרעב ומתנאי הדיור הגרועים, היה אי הוודאות באשר למה ילד יום". בורשובה הייתה מלאת אימה מהשילוחים מזרחה משום "שאיש לא ידע מי יהיה הבא שיישלח". קצין נאצי, שהתרשם מאוד מכשרון הציור שלה, הוא זה שמנע את שילוחה. הוא ביקש ממנה לצייר את האם הקדושה, אותה ציירה כשעינה של המדונה דומעת. הקצין שראה זאת התרשם מאוד וביקש מהאמנית כי לא תסיים את מלאכתה, משום שכל עוד היא עוסקת בכך, היא לא תישלח מזרחה. שלושה ימים לפני שחרור טרזין הצליחה בורשובה, יחד עם עוד מספר קטן של כלואים, לברוח משם ולחזור לפראג, במכונית של השגריר השוודי.

לאחר המלחמה חזרה לפראג, שם חיה עד לפטירתה, בשנת 1983. בנה, שגר אף הוא בפראג היה לרופא. חלק מיצירותיה לאחר המלחמה סובבות סביב זיכרונותיה מטרזין. מספר מיצירותיה מטרזין נתרמו על ידה לאוסף האמנות של "בית לוחמי הגטאות".

מקורות:

ארכיון בית טרזין, גבעת חיים איחוד

Janet Blater and  Sybil Milton. Art of the Holocaust. Pan Books, London, 1982

Mary S. Constanza. Living Witness: Art in the Concentration Camps and Ghettos. The Free Press, New York, 19

Miriam Novitch, Spiritual Resistance: Art from concentration Camps 1940-1945 – A selection of drawings and paintings from the collection of Kibbutz Lohamei Haghetaot. Union of American Hebrew Congregation, 1981,

Sabine Zeitoun et Dominique Foucher (eds.)  La masque de la barbarie: le ghetto de Theresienstadt 1941-1945. Preface by Milan Kunda. Centre d’Histoire de la Résistance et de la Déportation, Ville de Lyon, 1998