לודז'  היא עיר תעשייה גדולה בפולין ובה הייתה הקהילה היהודית השניה בגודלה (אחרי ורשה). ערב מלחמת העולם השניה היו בעיר 223,000 יהודים, שהיוו %34 מכלל האוכלוסייה. יהודי לודז' פתחו בעיר פעילות תרבותית-חינוכית ענפה וחשובה – בתי ספר יהודיים, ישיבות, ספריות, תיאטראות ומועדוני ספורט. כן פעלו בה ציירים וסופרים וראו בה אור עיתונים יהודיים בפולנית וביידיש.

רדיפות היהודים בעיר החלו עם כיבושה על ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר  1939 וסיפוחה לרייך. נגד היהודים הוצאו צווים מגבילים, רכושם הוחרם והם חוייבו לשאת טלאי בצורת מגן דוד צהוב. כבר מתחילת הכיבוש החל גירוש היהודים מהעיר ועד מרץ 1940 גורשו כ-70,000 יהודים. בסתיו  1939 הוקם בצו הגרמנים יודנראט שנקרא "מועצת זקנים" ובראשה הועמד מרדכי חיים רומקובסקי.

בפברואר  1940 הוקם הגטו בחלק הצפוני של העיר, בשכונת עוני יהודית וכ-200,000 איש צופפו בשטח של כארבעה קמ"ר. הצפיפות הרבה, העדר אמצעי סניטציה והיגיינה, הקור העז ובעיקר הרעב הנורא, הביאו לתחלואה ולתמותה רבה.

השלטונות הגרמנים העניקו ל"מועצת הזקנים" סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפנימיים בגטו. תפקידם העיקרי היה ארגון העבודה במפעלי ייצור שהוקמו בגטו. "מועצת הזקנים" ראתה במפעלים אלו את האמצעי היחיד להלחם באבטלה וברעב. עשרות מפעלים, רובם בענף הטקסטיל, הוקמו בגטו, וסיפקו תעסוקה לכ-70,000 איש.

בשנת  1942 החלו השילוחים מהגטו - מינואר עד מאי נשלחו היהודים למחנה ההשמדה חלמנו    שם הומתו במשאיות גז. שילוחים נוספים התקיימו בספטמבר 1942. הגרמנים סגרו רובע אחר רובע בגטו, הוציאו את התושבים מבתיהם, ולאחר שבחרו בפחות כשירים לעבודה - ילדים, זקנים וחולים – שילחו 20,000 איש לרצח בחלמנו. בין אוקטובר  1942 ומאי 1944, הייתה רגיעה יחסית בקצב השילוחים. בקיץ  1944 הוחלט לחסל סופית את הגטו ובאוגוסט חודשו הגירושים, כשהיעד הינו מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

כל שנות קיומו של הגטו התנהלה בו פעילות ציבורית ותרבותית ערה; אורגנו פעילויות סעד (בתי תמחוי), קוימו לימודים חילוניים ודתיים, נערכו הרצאות במגוון נושאים, ואף היו בו ספריות. דגש חזק היה על טיפוח הצד הרוחני-תרבותי, דבר המוצא ביטוי גם ביצירות אמנות שנעשו בו כמו אלו של עמוס שוורץ, שנספה בשנת  1944 באושוויץ.