ליאו האס

ליאו האס נולד באופאווה (Opava), צ'כוסלובקיה ב- 1901, להורים ילידי סלובקיה, והיה הבכור במשפחה בת ארבעה ילדים. כישוריו האמנותיים טופחו מגיל צעיר, והוא למד פסנתר ופיתוח קול, לצד ציור- כשרון אותו ירש מסבו, שהיה צייר ציורי קיר בכנסיות. מורה הציור שלו המליץ על המשך לימודים בתחום. לצורך זה עבר לקרלסרוהה (Karlsruhe), שבגרמניה, שם למד באקדמיה לאמנות. שנת הלימודים הראשונה מומנה על ידי קרוב משפחה עשיר מארה"ב, אולם עם פטירתו, עבד האס למחייתו כנגן בברים ובמסעדות. האס גם צייר ויצר ליטוגרפיות מהווי המסעדות והברים, יצירות בעלות מוטיבים חברתיים שהיו ברוח התקופה.

בשנת 1921 עבר האמן לברלין, המשיך לימודיו בבית הספר לאמנות דקורטיבית, שם למד אצל אמיל אורליק, שמינה אותו לאסיסטנט. כבעבר, גם בברלין המשיך האס להתפרנס מנגינה בבתי קפה, וממכירת יצירותיו - בעיקר אקוורלים מיניאטוריים של דיוקנאות. בשנת 1922 מונה האס כאסיסטנט בסטודיו לעיצוב גראפי, ועיקר פרנסתו היתה על הציור. הוא זוהה כשייך לזרם האמנותי האקספרסיוניסטי, עליו נמנו גם אמנים כמקס ליברמן וקטה קולוויץ. האס שאב השראתו מאמני העבר כגויה וטולוז לוטרק, כשבעקבות האחרון עקר בשנת 1923 לצרפת - לפאריס, אלבי ( םוטו ) - מקום הולדתו של טולוז-לוטרק, שם למד את עבודותיו במוזיאון המקומי. משם עבר בעקבות ואן-גוך לארל (Arles). מרסיי (Marseilles) היתה תחנתו האחרונה בטרם חזר לעיר הולדתו, אופאווה.

בשנת 1924 ניסה האס את מזלו כקריקטוריסט בכתבי עת בוינה, שם יצר והתערה בחיי הבוהמה המקומיים. בשנת 1926 חזר לאופאווה ועבד כפרסומאי וכתפאורן של להקת תיאטרון, שנדדה ברחבי מורביה (Moravia ).

בשנת 1929 נישא לסופי הרמן (Sophie Hermann), והיה לצייר דיוקנאות ידוע בעירו, כאשר די היה בעיסוקו זה לכלכל את משפחתו ואף לסייע להוריו. האס שקנה לו מוניטין כאמן רב גוני, פעל למען שיתוף פעולה אמנותי צ'כי-גרמני במסגרת התאחדות האמנים הגרמנית. בשנת 1935, בעקבות עליית המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לשלטון, נטש האס את פעילותו בהתאחדות זו, והיה למנהל בית דפוס קטן בשנת 1937 ארעו ראשוני הפוגרומים באופאווה, והאמן, שיצירותיו הוכרזו כ"יצירות מנוונות" (degenerate art), הואשם בבולשביזם תרבותי בעקבות קריקטורות שפרסם. לאחר "ליל הבדולח" (Kristallnacht), בנובמבר 1938, עבר לגור עם רעייתו בבית הוריה באוסטרבה (Ostrava).

ב-15 במרץ 1939 נכבשו מורביה ובוהמיה על ידי הנאצים, ויושמו שם חוקי נירנברג (Nüremberg) הגזעניים וחוקים אנטי-יהודיים אחרים, בעקבותיהם אבדו היהודים את מקורות פרנסתם ורכושם. באוקטובר 1939, לאחר פרוץ המלחמה עם פולין (ספטמבר 1939), נאספו הגברים האוסטרים היהודים בגילאי 60-16 בתחנת הרכבת, ומשם שולחו אלפים מהם לניסקו (Nisko) שליד לובלין (Lublin). שם מויינו המשולחים על פי מקצועותיהם, והועסקו בבניית בריקדות מעץ וגדרות מסביב למחנה. בניסקו הועסק האס כנהג כרכרה שהביאה מלובלין מזון וחומרי בניה, וכן כשוליית חייט וסנדלר. במחנה צייר האמן דיוקנאות של חיילי ס.ס.- שתמורתם קיבל מזון משופר יותר וחומרי ציור, וכן אפשרות תנועה חופשית במחנה. האס ניצל זאת לצורך ציור אתרי הבניה במחנה ודיוקנאות עמיתיו וכן לצורך ציור משלוחים חדשים שהגיעו ויצאו וציור חיי המחנה. מתקופה זו שרדו למעלה ממאה ציורים, המהווים תיעוד חשוב ממחנה הריכוז ליהודים שהוקם בטריטוריה פולנית.

עם פרוק המחנה, ברחו רבים מהכלואים בו לעברו השני של נהר הסאן (Saan), אשר נשלט על ידי גדודי צבא רוסיים. האס חזר לאוסטרבה ונפרד מרעייתו סופי, שרצתה לברוח מהמקום. האס התנגד לכך, מאחר ולא רצה לנטוש את בני משפחתו (אביו ואחותו). האס עבד בעבודות פיזיות קשות (ניקוי ושיפוץ ביובים), שאורגנו על ידי הקהילה היהודית, ושם גם פגש במי שתהיה רעייתו השניה, ארנה דוידוביץ' (Erna Davidovitc). משפחת דוידוביץ' סייעה בהברחה לא חוקית של תושבי האזור לפולין, והאס לקח חלק בפעילות זו [לאחר מות אביו ב-1941]. האס נאסר על ידי הגסטאפו (אוגוסט 1942) אולם חולץ מהכלא באוסטרבה בעזרת הקהילה היהודית, שערבה לכך שיועבר לטרזין בטרנספורט הקרוב, שיצא בסוף ספטמבר 1942.

ב-1 באוקטובר 1942 הובאו האס ומשפחתו המורחבת - רעייתו, הוריה ואחותו אלווינה - לטרזין, שם אולצו להיפרד; היתה זו תקופה קשה מאוד בטרזין – טרנספורטים רבים הובאו לשם מגרמניה ומאוסטריה, מספר הכלואים הגיע לכ-60,000 איש, ביניהם אלפי קשישים. החיים בטרזין הפכו קשים יותר – הצפיפות היתה רבה, מנות המזון הוקטנו ומצב הסניטציה וההיגיינה החמיר, דבר שגרם למחלות רבות, שלא אחת גרמו לתמותה (עד סוף אותה שנה נפטרו בטרזין למעלה מ-15,000 איש).

בתחילה צורף האס לקבוצת כלואים שעסקה בהעברת חומרי בניין לבניית פסי הרכבת. הודות ליו"ר היודנראט, יעקב אדלשטיין, שאותו הכיר בעקבות ציור דיוקן שעשה לו, הועבר האס לעבוד במחלקה הטכנית- גראפית (Zeichenstube) של המחנה, שתפקידה היה, בין השאר, לארגן את בניית פסי הברזל שעברו במחנה. במחלקה זו עבדו מספר אמנים מפורסמים נוספים כמו אוטו אונגר, פרדיננד בלוך ובדז'יך פריטה, שהיה ראש הצוות, ואשר התיידד מאד עם האס. האס צייר דיוקנאות של אנשי המחלקה עימם עבד.

האס נהג להעביר קורסים לציור לילדי הגטו, ועל כך קיבל מעט מזון, אשר שימש אותו להכנת ארוחות מקוריות ששמן הלך לפניהן.

העבודה במחלקה הגרפית אפשרה לעובדים בה לבקר בחלקים שונים של הגטו, דבר שנוצל על ידי האס לבקר את רעייתו, שחיה באגף אחר. כמו כן ניצל האס, כמו עמיתיו למחלקה הגרפית, את הסיורים בגטו לרישומים שתיעדו את החיים בו. דבר זה נעשה בהסתר, בעליית גג או בהטמעות בהמון האסירים, על מנת שאנשי ה- ס.ס. לא יגלו את פעילותו האסורה. ביצירות תוארו נושאים רבים: חיפוש אוכל, אנשים ממתינים לשילוחים, מעבר כלואים ממקום מגורים אחד למשנהו, תיאורי המבנים, דיוקנאות הכלואים, תיאורי זקנים, חולים, גוססים וגוויות, ועוד. לא אחת היו נפגשים האס, פריטה ואונגר בשעות הערב, ועובדים על הרישומים. כך נוצר אוסף גדול של יצירות המתארות אספקטים שונים של החיים בטרזין.

ב-23.06.1944 התקיים ביקור משלחת של נציגי "הצלב האדום" בטרזין, על מנת להתרשם מהגטו ומתנאי החיים בו. לצורך זה יזמו הנאצים תוכנית של ייפוי המחנה והסוואת המציאות בו. לרחובות ניתנו שמות, נבנו גינות עם דשא מטופח, הוקם גן ילדים ו- 7500 זקנים וחולים שולחו מהמחנה לדרכם האחרונה, כדי שהמחנה יראה כמקום "בריא". גם אנשי המחלקה הטכנית גוייסו למבצע - הם יצרו חזיתות מזוייפות לחנויות, בהן לא היה כל שימוש לאחר הביקור, וייפו ועיטרו את הגטו לפי ההנחיות שקיבלו. על מנת שהאמת לא תחשף, החלו הנאצים לפשפש בכליהם של אנשי המחלקה הטכנית, אשר הסתירו את יצירותיהם במקומות שונים בגטו- יצירותיו של פריטה נקברו בתיבת מתכת באדמה; אונגר הסתיר את ציוריו בגומחה שחפר בקיר והאס החביא את יצירותיו בעליית גג. כן ערכו הנאצים ביקורת אצל סוחר האמנות, ליאו שטראוס, שבזכות משפחתו ה"ארית" וקשריו ההדוקים עם אנשי המשטרה הצ'כים בגטו, הצליח להעביר יצירות של האמנים המתעדים את החיים בטרזין אל מחוץ לגבולות הרייך (כנראה לשוויץ). הדבר נעשה מתוך תקווה לעורר את דעת הקהל או לפחות להעיד על המתרחש בטרזין.

ימים ספורים לפני הביקור הוזהרו האמנים, על ידי עמיתם למחלקה הטכנית וחבר "מועצת הזקנים" (Elders' Block) כי הם יקראו לחקירה ביום המחרת, דבר שאכן קרה. אונגר, פריטה, האס ובלוך זומנו למטה הראשי, שם נחקרו על ידי אדולף אייכמן, במטרה לברר מי מהאמנים יצר את היצירות המפלילות שהוברחו וכן בדבר אנשי הקשר שלו/שלהם עם העולם החיצון. האמנים, שהועברו לתא תת-קרקעי, פגשו שם את סוחר האמנות, שנכלא מספר ימים קודם לכן. האמנים שמרו על שתיקה, ולאחר חקירה קשה הועברו לכלא הגסטאפו שהיה ב"במבצר הקטן" (Small Fortress), לשם הועברו גם בני משפחותיהם - נשות האמנים וכן סוזאנה, בתו בת החמש של אונגר, ותומס, בן השלוש, בנו של פריטה. ליאו האס היה כלוא שלושה וחצי חודשים, תקופה שבמהלכה הועסק, לצד האסירים האחרים, ביניהם שאר האמנים, בבניית פסי רכבת ובעבודות פיזיות קשות אחרות, שגרמו לתמותה גבוהה. במהלך העבודה נפצע האס ברגלו ונותח על ידי ד"ר פאבל וורצלב באמצעים מאולתרים. האס החלים, לא מעט בזכות מנות מזון משופרות שנתן לו האחראי על האסירים הצ'כים, שאף הסתירו בתאו. האס נתפס במסתור והועבר למשך שמונה ימים לצינוק, ללא מזון (אם כי מעט אוכל הצליחו חבריו להבריח לצינוק).

ב-25.01.1944 זומנו האס ופריטה למשרדי המטה הראשי, שם הוגשה נגדם תביעה שבה הואשמו בתעמולת זוועה ובהפצתה בארצות חוץ. בעקבות זאת נשלחו שני האמנים לאושוויץ, כאשר בדרך הורדו לחקירות נוספות בדרזדן (Dresden). האס הגיע לאושוויץ ב-28 באוקטובר 1944 וסווג כאסיר פוליטי שמספרו 199885.  פריטה הגיע אף הוא למחנה הריכוז, חלה בדיזנטריה קשה, ולמרות טיפולו של ד"ר וורצלב, שנמנה גם הוא על כלואי המחנה, נפטר לאחר שמונה ימים, מהרעלת דם חריפה.

באושוויץ עמד להאס כשרון הציור שלו והוא השיג לעצמו משרה אדמיניסטרטיבית בבלוק מס. 24, כאשר בהמשך הכין שרטוטים לד"ר מנגלה. לאחר שלושה שבועות זומן האס, בלווית אמן צ'כי נוסף, ל"צריף הזקנים", שם התבקשו להעתיק מעתון אופנה.

בנובמבר 1944 הועבר האס, יחד עם ציירים אחרים ומספר כימאים מבלגיה, למחנה זקסנהאוזן (Sachsenhausen), שם קיבל האמן מספר אישי אחר -118029. לאחר מספר ימים הועברה הקבוצה לבלוקים מס. 18 ו-19, שהופרדו משאר המחנה באמצעות גדר תיל חשמלית, ונמסרה להם משימתם: הם צורפו ל"קבוצת המזייפים", שכבר פעלה במחנה משך כשנתיים, ועסקה בזיוף כסף, מסמכים ובולים בריטיים. משימת הקבוצה של האס היתה זיוף כסף אמריקאי. בסוף פברואר 1945 הצטוו אנשי הקבוצה להעמיס את ציודם על קרון רכבת, והם ואסירים נוספים הועברו דרך דרזדן ופראג למאוטהאוזן. במחנה זה שוכנו בבלוק מס. 20, הנודע לשמצה. שלושה שבועות קודם להגעתם נרצחו בו 700 רוסים, ועתה חששו אנשי הקבוצה לגורלם. עבודות הזיוף הופסקו, עבודותיהם המזוייפות נלקחו על ידי אנשי ה-ס.ס. והם סופחו לעבודות בניה. ב-5 במאי 1945 הועברו הכלואים למחנה אבנזה (Ebensee), ויום לאחר מכן שוחררו על ידי כוחות בעלות הברית.

עם השחרור חזר האס לטרזין, ושם, במגורי מגדבורג (Magdebourg), מצא את האוסף בשלמותו, וכן יצירות רבות שיצר פריטה. האס למד כי רוב ידידיו ומשפחתו נספו; אונגר שולח לאושוויץ ונספה ב"צעדת המוות" לבוכנוואלד (Buchenwald) ; בלוך הוכה למוות ב"מבצר הקטן" (אוקטובר 1944); רעייתו של פריטה, יוהאנה, נפטרה בטרזין (פברואר 1945); פרידה אונגר ובתה, סוזאנה, שרדו, כמו גם תומס פריטה. רעייתו של האס, ארנה, ניצלה במצב בריאותי חמור, והשניים אימצו את תומס פריטה והתיישבו בפראג. בשנת 1955 נפטרה רעייתו הנכה של האס, והוא עבר לברלין ( המזרחית ), שם נישא בשלישית לאינגה (Inge).
האס עסק בעריכת העיתון הקריקטורי אולנשפיגל (Eulenspiegel) וכן עיצב תפאורות לסרטי קולנוע של חברת (DEFA), ולחברת הטלוויזיה המזרח גרמנית. הוא הציג את יצירותיו בגרמניה המזרחית וכן בארצות רבות באירופה (צרפת, איטליה, ואוסטריה), בישראל, בסין ובארה"ב.

בשנת 1981 קיים האמן תערוכה בעיר הולדתו, שם ניתנה לו תעודת הוקרה ואזרחות כבוד, לרגל יום הולדתו השמונים. בשנת 1983 נפטר ליאו האס. מספר מיצירותיו נמצאות באוסף "בית לוחמי הגטאות" ובאוספים ציבוריים ופרטים בארץ ובעולם.

מקורות:

ארכיון בית טרזין, גבעת חיים איחוד

Janet Blater and  Sybil Milton. Art of the Holocaust. Pan Books, London, 1982.

Mary  S. Constanza. Living Witness: Art in the Concentration Camps and Ghettos. The Free Press, New York, 1982.

Gerald Green, The Artists of Terezin. Hawthorn, New York, 1969.

Henryk Keisch. Leo Haas – Terezin/Theresienstadt. Eulenspiegel Verlag, Berlin, 1970.

Miriam Novitch. Spiritual Resistance: Art from concentration Camps 1940-1945 – A selection of drawings and paintings from the collection of Kibbutz Lohamei Haghetaot. Union of American Hebrew Congregation, 1981,

Paintngs from Terezin: Bedrich Fritta, Karel Fleischmann, Otto Ungar, Peter Kien. The “Lidice Shall Live” Committee, London (undated).

Sabine Zeitoun et Dominique Foucher (eds.)  La masque de la barbarie: le ghetto de Theresienstadt 1941-1945. Preface by Milan Kunda. Centre d’Histoire de la Résistance et de la Déportation, Ville de Lyon, 1998.