קובנה (רוסית: Kovno, ליטאית: Kaunas, גרמנית: Kauen) הייתה עיר בירתה של ליטא העצמאית (1920-1939). בשנת  1940 סופחה, עם כל ליטא, לברית המועצות. העיר נודעה כמרכז רוחני ותרבותי חשוב של יהדות מזרח אירופה. בשנת  1939 היוו היהודים כרבע מכלל האוכלוסיה, ומספרם הגיע לכ-40,000 איש. עם השלטון הסובייטי (1940-1941), נסגרו מוסדות החינוך היהודיים וחוסלו רב ארגוני התרבות והחברה.

ב- 24 ביוני  1941 כבשו הגרמנים את קובנה. עוד קודם לכך פרעו קבוצות ליטאים ביהודי העיר, רציחות שנמשכו גם אחרי כניסת הגרמנים. אלפי יהודים הועברו לאתרים כגון מצודת "הפורט התשיעי" ולאחר התעללויות נורו. מספר הנרצחים בחודשים יוני-יולי  1941 נאמד בכ-10,000. השלטון הגרמני הביא עימו גזרות רבות על היהודים אשר נדרשו להתרכז בתוך חודש בשני ריכוזי גטו – ה"גטו הקטן" וה"גטו הגדול". באוגוסט  1941 נסגר הגטו כשבתוכו כ-30,000 יהודים. בתוך חודשיים וחצי חוסל ה"גטו הקטן" ובסדרת אקציות שנערכו בו נספו כ-000,3 יהודים. מספר חודשים לאחר מכן נערכה "האקציה הגדולה", בעקבותיה נרצחו אלפים, ביניהם ילדים, ב"פורט התשיעי". לאחר מכן השתררה הפוגה עד מרץ 1944. 17,412 יהודים נותרו בגטו. רב המבוגרים חויבו בעבודת כפייה, שלוותה בהתעללויות. ב- 27 וב-28 במרץ  1944 הוצאו מבתיהם כ-1800 תינוקות, ילדים וזקנים ונרצחו. ב-8 ביולי 1944, בהתקרב הצבא האדום לקובנה, החלו השלטונות להעביר את היהודים למחנות ריכוז בגרמניה. כ- 4000 מיהודי קובנה הועברו לגרמניה, בעיקר למחנות הריכוז דכאו (Dachau), קאופרינג (Kaufring)  ושטוטהוף (Stutthof).

גזרות אפיינו את כל תקופת קיום הגטו: בפברואר  1942 נצטוו היהודים למסור לשלטונות את כל הספרים, דברי הדפוס וכתבי היד שברשותם. באוגוסט נסגרו כל בתי הכנסת, מחלקת החינוך ובתי הספר שפעלו בגטו, פרט למקצועיים. מאות אנשים הועברו לגטו ריגה ולמחנות עבודה בליטא.

את החיים הפנימיים בגטו ניהלה "מועצת הזקנים"  (Altestenrat), שבראשה עמד הרופא ואיש הציבור ד"ר אלקס. "מועצת הזקנים" הפעילה מערכת שירותים ומוסדות - בתי חולים ומרפאות, מושב זקנים, בית תמחוי ובית ספר. כן נערכו מופעי תרבות - קונצרטים, הרצאות, ערבי ספרות ותערוכות אמנות. אנשי "מועצת הזקנים" עודדו את האמנית אסתר לוריא, מכלואות הגטו, להקדיש את רוב עיתותיה לציור – בהאמינם שתיאוריה את החיים והדמויות בגטו, ישמשו לימים עדות מהימנה לאשר התרחש שם.