מחנה קומפיין, השוכן מדרום לפריז, עומד כתזכורת מוחלטת לזוועות שנגרמו במהלך מלחמת העולם השנייה. תחת שליטת הוורמאכט (הצבא) הגרמני, המחנה שיכן למעלה מ-54,000 אנשים במהלך התקופה המבצעית שלו מיוני 1941 עד אוגוסט 1944. 50,000 עצירים אלה הובלו בסופו של דבר אל מותם במחנות ההשמדה.

בניגוד למקביליו בדרום צרפת, קומפיין הציגה קומפוזיציה ייחודית. כאן מצאו עצמם יהודים ילידי צרפת והן ילידי חוץ מאוחדים בשבי האומלל שלהם. תערובת יוצאת דופן זו של יחידים, כל אחד עם הרקע התרבותי והנטיות האמנותיות שלו, עורר תופעה יוצאת דופן בין כותלי המחנה: התרסה לייאוש באמצעות ביטוי אמנותי. הסופר היהודי הצרפתי ז'אן ז'אק ברנרד מתאר את המפגש הזה:

הסתכלתי על אנשים שנעקרו באכזריות מחייהם והם היו די רגועים [...] [הצרפתים] בחרו להישאר בפריז [...] מתוך נאמנות לצרפת [...] הם לא עשו זאת. מרגישים כל קשר לגזע היהודי [...] [הם] הרגישו נבגדים כצרפתים, רק כצרפתים [...] [מצד שני] היהודים הזרים שהגיעו מדרנסי היו כמעט כולם יהודים ממזרח אירופה, עם ללא אזרחות [...] אך בתוכם הם שמרו על תחושת שייכות לקהילה היהודית. תחושה זו לא הייתה מוכרת ואף נדחתה על ידי רוב יהודי צרפת שנעצרו יחד איתי [...] מובן מאליו שאם אצטרך למות במיזם הזה, אמות למען צרפת; אני לא רוצה להיחשב כקורבן יהודי [...] נרדפנו כצרפתים ולא כיהודים, אז נרדפנו על מה שאנחנו לא.[1]

חדרים שתוכננו עבור שניים או שלושה אנשים הכיל 35-50. נאסר המגע עם העולם החיצון - כל שנותר הוא עבודת הכפייה. אולם למרות זאת, הייתה פעילות תרבותית ורוחנית פורחת במחנה, כולל ערבי שירה, הרצאות, דיונים ותערוכות של יצירות של אסירי האמנים של קומפיין. בתוך הנסיבות חסרות התקווה הללו, צצה תופעה יוצאת דופן: מחתרת אמנותית תוססת.

מוזיקה, שפה שמתעלה על המילים המדוברות, הפכה למגדלור של התרסה בקומפיין. אנשים עם כל רקע מוזיקלי יצרו תזמורות חשאיות וקבוצות קאמריות. דיווחים של ניצולים מזכירים רביעיית כלי מיתר, אנסמבל מנדולינות, ואפילו להקת נשיפה בסיסית (מקור: [משרד התרבות הצרפתי - השואה בצרפת: www.culture.gouv.fr/]). המגבלות היו חמורות. מכשירים הוברחו חתיכה אחר חתיכה במהלך העברות, נוצרו בקפידה מכל החומרים שהיו זמינים, או אפילו הוחלפו מהשומרים עם סיכון תמידי לגילוי. החזרות נערכו בסודיות מושפלת ברגעים גנובים, האיום המתמיד בעונש קיים תמיד.

עם זאת, פעולת היצירה המשותפת של מוזיקה הציעה בריחה זמנית וחוויה משותפת שהדהדה עם חיים מחוץ לתיל. מנגינות מוכרות שימשו נחמה, תזכורת לעולם שבו קיומם לא הוגדר רק על ידי סבל. יצירת המוזיקה החשאית הזו הפכה לפעולה רבת עוצמה של התרסה, דרך למצוא נחמה ואפילו יופי מול חושך בלתי נתפס.

הפקות תיאטרון חשאיות הופיעו בתחומי המחנה. אסירים העלו מחזות ומערכונים, שאבו השראה מהקלאסיקה הצרפתית או יצרו נרטיבים משלהם ששיקפו את החוויות המשותפות שלהם. מופעים אלה שירתו מספר רב של מטרות. ראשית, הם סיפקו מוצא נחוץ לביטוי רגשי, שאפשרו לעצורים לעבד את הטראומה שלהם ולתעל את החרדות שלהם לעיסוק יצירתי. שנית, המחזות שילבו לעתים קרובות סאטירה עדינה, המציעים צורה מצועפת של התנגדות נגד שוביהם. היכולת לצחוק, אפילו בנסיבות הקשות ביותר, הפכה לפעולת התרסה רבת עוצמה. לבסוף, ההפקות הללו, חולפות ככל שהיו, שימשו בריחה זמנית מהמציאות הקשה של חיי המחנה. עלייה על במה מאולתרת, אפילו לרגע קצר, אפשרה לאסירים להחזיר לעצמם תחושה של סוכנות ונורמליות.

לאמנות בקומפיין הייתה ביטוי גם מבעלי כישרונות אמנותיים ברישום וברישום. למרות המחסור בחומרים, כמה אנשים הצליחו ליצור דיוקנאות פחם או ציורים ראשוניים. הנושא של יצירות אמנות אלה היה מגוון. חלקם תיארו את המציאות הקשה של חיי היומיום במחנה - צריפים צפופים, מנות דלות ואיום האלימות הקיים תמיד. אחרים שימשו כסוג של אסקפיזם, והציגו זיכרונות אהובים של אהובים או סצנות של נופים אידיליים, בניגוד מוחלט למצבם הנוכחי.

יצירת האמנות החזותית שימשה מטרות דומות לשאר המאמצים האמנותיים בתוך המחנה. היא סיפקה ערוץ לשחרור רגשי, דרך לתעד את חוויותיהם לדורות הבאים, וצורה של ביטוי אישי בעולם שביקש לעשות דה-הומניזציה שלהם. תזיצירות האמנות ששרדו, לרוב קטנות וצנועות, עומדות כמסמכים לתשוקה הבלתי מעורערת של הרוח האנושית לביטוי עצמי, אפילו מול דיכוי מכריע.