מבוא

"קו ההפרדה" חצה את צרפת לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה ל"אזור החופשי" ול"אזור הכבוש". המשותף לשני האזורים היו עשרות מחנות מעבר ומחנות ריכוז שהוקמו בהם, שנועדו לקבוצות אוכלוסין שונות: יהודים, גרמנים, אוסטרים, רוסים, צרפתים ואחרים - כל ה"לא-רצויים" בעיני מימשל וישי ומימשל הכיבוש כאחד.

בניגוד למדיניות ההגירה בצרפת בשנות העשרים, שעודדה קליטת זרים בשל מחסור בכוח אדם, גרם המשבר הכלכלי של שנות השלושים לראיית הזרים כמאיימים על כלכלת המדינה ועל המירקם החברתי. חוקים שחוקקה הממשלה בשנת 1938 הקשו על כניסת הזרים למדינה, הגבירו את הפיקוח על היושבים בה, והעניקו למנהלי מחוזות הגבול סמכות לגרשם. באשר לזרים ששהו בצרפת שלא כחוק ולא 'כלו לחזור לארצות מוצאם, כמו פליטי המשטר הנאצי, תוקנה תקנה שאפשרה למשרד הפנים להגלותם למקום בו יהיו נתונים לפיקוח. בגבור בהלת המלחמה הוחמרו התקנות לגבי הזרים, ולצורך טיהור המדינה מהאלמנטים ה"לא- רצויים" הוחלט על ריכוזם במרכזים מיוחדים, תחת השגחה קבועה. זה היה הגרעין שהניב את המחנות השונים.

המחנות הראשונים בצרפת הוקמו בדרומה, בשלהי משטר הרפובליקה השלישית, בפברואר 1939. הם נועדו לפליטי מלחמת האזרחים הספרדית וללוחמי ה"בריגדה הבינלאומית" שנמלטו מספרד. זרם הפליטים שהציף את צרפת בתחילת 1939 נתן לממשלה הזדמנות לאכוף את החוקים החדשים לפיקוח ודיכוי הזרים. הפליטים הספרדיים נשלחו למחנות שהוקמו בחפזה ע"י הצבא בדרום צרפת - ריוקרו (606705ו6), לה ורנה (8%ח87/\ 16), סן-סיפריאן וגורס. מעתה ואילך נוהלו המחנות על פ' אותם עקרונות. כל מחנה נועד לקבוצה מסוימת שבודדה מכלל האוכלוסייה. המחנות כותרו בגדרות תיל, אופיינו בתנאים סניטריים והיג'יניים ירודים, בצפיפות רבה, ובהעדר מצרכים אלמנטריים.

עם כניסת צרפת למלחמה בספטמבר 1939 נוצר סוג חדש של כלואים: "נתיני ארץ אויב". על פי צו, היה על גברים נתיני גרמניה ואוסטריה בגילאי 50-17, להתייצב במרכזי מיון, משם שולחו למחנות בדרום צרפת. במהלך המלחמה, מפלישת גרמניה במאי 1940 ועד להסכם שביתת הנשק ביוני 1940, הורחבה היריעה, והחוק הוחל גם על נשים וגברים נתיני הרייך בגילאי 65-17. למחנות הובאו גם פליטים ומהגרים מבלגיה שנמלטו עם פלישת גרמניה לשם.

במחנות הדרום שוכנו מהגרים ופליטים ספרדים, אוסטרים וגרמנים, בצד בני לאומים אחרים. היו ביניהם אינטלקטואלים שמאלנים ואמנים שנמלטו עם עליית היטלר לשלטון, וראו בצרפת בית שני, או תחנת מעבר עד לקבלת אשרות הגירה לארצות אחרות (בעיקר לארה"ב). במצב האבסורדי שנוצר, אותם אנשים שנרדפו על ידי השלטון הנאצי מסיבות של גזע, דת והשקפת עולם, ונמלטו מגרמניה, הפכו בצרפת למזוהים עם ארץ מוצאם, ועקב כך ל"לא-רצויים".

המחנות תחת שלטון וישי התבוסה ביוני 1940 לא נתפסה עבור שלטון וישי כפרי משגים צבאיים ומדיניים, אלא כפועל 'וצא מתבנית חברתית פגומה וחולה, שמוטטה את אושיות האומה הצרפתית. האחראים העיקריים למצב זה היו גורמים שליליים, "אנטי צרפתיים" - הקומוניסטים, היהודים, הבונים החופשיים והזרים. תיקון המצב חייב מלחמה בסימפטומים של המחלה - סילוק האלמנטים השליליים וחיזוק האיברים הבריאים; שימת דגש על האלמנטים המסורתיים - עבודה, מולדת ומשפחה. מכא| נבע היחס למחנות כלרכיב חשוב ומהותי בתפיסת העולם של המשטר החדש. הם שמשו כמקום אליו יתועלו האלמנטים החברתיים שגם חינוך מחדש לא 'וכל להבריאם, הגורמים שהם שורש כל הרע. המחנות השתלבו במערך חוקים מק'ץ-סתיו 1940, שכוונו להרחקת הזרים ממרקם החברה הצרפתית. ב-3 בספטמבר 1940 הותר לכלוא ולעצור במרכזי השגחה ופיקוח את כל הזרים המסוכנים להגנה הלאומית או לשלום הציבור. ב-4 באוקטובר, עם פרסום חוק "מעמד היהודים", הורשו מנהלי המחוזות לעצור יהודים זרים ולכולאם במחנות מיוחדים בשל ה'ותם זרים מגזע יהודי. משטר וישי המשיך איפוא את מדיניות המחנות של שלהי הרפובליקה השלישית. מחנות הריכוז ב"אזור החופשי" היו בסמכות משרד המלחמה עד נובמבר 1940 ולאחר מכן עברו לפיקוח משרד הפנים. אנשי המנגנון היו צרפתים, ואלה מינו ראשי צריפים מבין הכלואים. תנא' הקיום היו קשים ומחפירים, והתבטאו בהעדר תנאים סניטריים והיגייניים ובמצב של רעב מתמיד ומצ'ק. נוסף למצוקות הקיום סבלו הכלואים, רובם יהודים זרים, מעצם היותם מוקעים מאותה חברה שבה נתנו יהבם. מקיץ 1942 החלו השילוחים למחנות המוות במזרח, ומחנות הדרום הפכו לתחנות מעבר, לשלב ביניים ב"פתרון הסופי" של היהודים בצרפת.

קרא אודות:

סן|-סיפריאן

גורס

נואה

נקסון

סן-סולפיס-לה-פואנט מחנות מעצר וריכוז ב"אזור הכבוש"

"הממשלה הצרפתית לקחה על עצמה את

שיגור היהודים הזרים למחנות ריכוז ב"אזור

החופשי". עד כה נעצרו 45,000 יהודים בדרך

זו. היהודים הצרפתים [...] ייעצרו ב"אזור

הכבוש" בדרך דומה, ברגע שהמחנות

הנדרשים לכך יהיו מוכנים." כך כתב רודולף שלייר (8167!ח56 חכ!סטסטח), הקונסול הכללי של גרמניה בדו"ח שהעביר לברלין 11 ! ואכן "המחנות הנדרשים לכך" פעלו משנת 1941 ב"אזור הכבוש", וה'ו מיועדים מלכתחילה ליהודים זרים ובעלי נתינות צרפתית, שהיו קורבנות האקציות ההמוניות בפאריס. כלואי המחנות חלקו גורל דומה לזה של כלואי מחנות "האזור החופשי", וחלקם הועבר למחנות ההשמדה במזרח אירופה.

תנאי החיים של היהודים ב"אזור הכבוש" הורעו כבר ב-27 בספטמבר 1940, מרגע שהוגדרו על פי חוקי הגזע. על יהודים שנמלטו דרומה נאסר לחזור ל"אזור הכבוש" ורכושם הופקע. אלה שנותרו בו חויבו להחתים את תעודת הזהות שלהם בחותם "יהודי". צו נוסף חייב את כל בעלי העסקים היהודים להפקידם בידי נאמנים, ואילו צו אחר אסר על יהודים לעסוק בשירות הציבורי במקצועות כמו עיתונאות, הוראה, רפואה, משחק ועריכת דין. בהמשך נאסר עליהם לשהות מחוץ לביתם בשעות הערב, לערוך קניות, למעט בין השעות 3 אחה"צ (בהן| ה'ו החנויות על פי רוב ריקות ממזון), ולהיכנס למקומות ציבוריים רבים כמו בתי קולנוע ותיאטראות. ברוח אותם חוקים, צווים ואיסורים היו היהודים, בצד הבונים החופשיים, הקומוניסטים והבולשוויקים, מטרה לתעמולה ארסית, שחיציה המושחזים הכינו את הקרקע לכליאתם במחנות. המשבר שפקד את היהודים, בפרט ה"יזראליטים" - אזרחי צרפת מזה מספר דורות - היה חריף וכואב. לא אחת זיהו עצמם בראש ובראשונה כצרפתים, ורק אחר כך כיהודים. והנה היו נתונים בג'ן דתם לאיסורים, למעצרים ולכליאה, בדיוק כמו היהודים הזרים. יהודי צרפת ב"אזור הכבוש" נכלאו בעיקר בארבעה מחנות מרכזיים: פיטיוויה (5זשוטוחשוק), בון-לה-רולאנד (06ח3-0|3!-6ח263), קומפיין ודראנסי.

קרא אודות:

קומפיין

דראנס' צרפת החצויה חדלה להתקיים בנובמבר 1942, עם פלישת הכוחות הגרמנים ל"אזור החופשי". אוכלוסיית מחנות הדרום התדלדלה, בעיקר בשל השילוחים המסיביים למחנות הצפון, ומשם למזרח אירופה.

[1] Ann Grynberg. Les camps de la honte: les internes juifs des camps français 1939-1944. La Découverte, Paris, 1991, pp.93-94