מחנה גורס (Gurs), הסמוך להרי הפירנאים, היה הגדול מכל המחנות ב"אזור החופשי" בצרפת. במשך ארבע שנות קיומו- ממרץ  1939 ועד נובמבר 1943, נכלאו בו 21,790 גברים, נשים וילדים. המחנה נחלק ל"איים", שבודדו בגדרות תיל, ומגורי הגברים והנשים הופרדו זה מזה. מעבר מ"אי" ל"אי" נתאפשר רק באישור מיוחד, שהושג בדי עמל. תנאי החיים עמדו בסימן של אילתור ובהעדר ריהוט אלמנטרי; חוסר במזון ומים במשורה גרמו למחלות ומגפות. המחנה הוקם על אדמה לא מחלחלת והפך עם רדת הגשמים לעיסת בוץ טובענית שהקשתה על המעבר מצריף לצריף.

בהדרגה קלט המחנה זרים מלאומים שונים, בעיקר גרמנים ואוסטרים; מספר היהודים בקרבם היה רב, ורק המגורשים מהרייך השלישי, ממחוזות באדן ופפלץ מנו 000,4 איש. יהודים אלו, מומרים בחלקם, היו מוכי הלם לאחר שניתנה להם יממה אחת לאריזת חפצים אישיים במשקל של עד חמישים ק"ג, ובאחת נותקו משגרת חייהם הבורגנית. עקב כך אחוז התמותה וההתאבדויות בקרבם היה גבוה ובתוך זמן קצר נקברו בבית העלמין של גורס כשמונה מאות מהם. למרות שתנאי החיים הוחמרו והורעו היו הכלואים נחושים לקיים פעילות תרבותית ואמנותית עשירה. ממרץ 1941 הפך אחד המבנים בכל "אי" למעין "בית תרבות", בו התקיימו הרצאות וקונצרטים, הועלו מחזות מהרפרטואר הקלאסי ומופעים קברטיים. השחקנים תוגמלו במצרכי מזון, כפי שעולה מהשיר "תיאטרון בגורס" שחיבר הייני ואלפיש   :(Heini Walfisch)

אנו מציגים לפרנסתנו העלובה איש אינו יודע מה פירוש הדבר: עבור איבסן - שישית כיכר לחם עבור "חלום ליל קיץ" – ביצה ואולי גם חופן סולת.

גם בתחום הציור הייתה פעילות רבה, בין השאר משל לו אלבר-לזר ולילי ריליק-אנדריו.

פרץ היצירתיות הלך ודעך לקראת קיץ 1942, משהחלו השילוחים ההמוניים ממחנות דרום צרפת למחנות הצפון (בעיקר לדראנס), ומשם למחנות המוות במזרח אירופה.

Hanna Schramm & Barbara Vormeier. Vivre à Gurs: Un camp de concentration français. Maspero, Paris, 1979, p. 139.