(צ'כית: טרזין, גרמנית :(Theresienstadt היא עיר מבצר בצפון מערב צ'כוסלובקיה. מנובמבר 1941 הועברו לטרזין יהודים קשישים מבוהמיה וממורביה, לצד יהודים ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, מצ'כיה, מגרמניה ומכמה ארצות במערב אירופה, במטרה לשלחם באופן הדרגתי למחנות ההשמדה.

בחודשים הראשונים היו תנאי החיים בגטו דומים לאלה שבשאר מחנות הריכוז הנאצים, ובשנת  1942 החלו הגרושים ממנו. בינואר  1942 הוצאו מהגטו  2000 המגורשים הראשונים לריגה, ואימת הגרושים לא סרה עוד כל ימי קיומו. במרוצת הזמן חל שיפור בתנאי החיים של האסירים, ועם השלמת הוצאתה של האוכלוסיה הלא יהודית מהמקום (יולי 1942) הפכה טרזין מכמה בחינות, לעיר חופשית בתוך חומותיה. אז החלו להגיע לטרזין אלפי מגורשים מגרמניה ומאוסטריה, רובם קשישים וחלקם בעלי אותות הצטיינות ממלה"ע הראשונה ובעלי זכויות אחרות.

בספטמבר  1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא: 53,000 נפש בשטח מגורים של 115,000 מ"ר. מאוקטובר  1942 שולחו יושבי הגטו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ; בסיום השילוחים (1944) נותרו בגטו כ- 11,000 נפש בלבד.

תנאי הצפיפות, התברואה והתזונה הנוראים גרמו להתפשטות מחלות ומגפות בגטו. אחוז התמותה היה גבוה ביותר, אך עם הזמן עלה בידי מחלקת הבריאות לארגן מערכת בתי חולים והוחל בחיסון תושבי הגטו ובבדיקות לאבחון מוקדם - פעולות שהביאו לירידה באחוז התמותה.

ב-3 במאי 1945, שלושה ימים לפני שחרורו בידי הצבא האדום, העבירו הנאצים את הפיקוד על הגטו לידי הצלב האדום. אחרוני היהודים עזבו את טרזין ב-17 באוגוסט 1945.

החיים הפנימיים בגטו נוהלו בידי "מועצת הזקנים" ( (Altestenrat מונתה מקרב מנהיגי היהודים. בין הכלואים נמנו אמנים, סופרים ומלומדים רבים, ובעזרתם התקיימו חיי תרבות אינטנסיבים: תזמורות, להקת אופרה ותיאטרון ובימות בידור וסטירה. כן נערכו הרצאות וחוגי עיון, ונפתחה ספריה בת 60,000 כרכים. במסגרת הפעילות התרבותית הוקדש מקום נכבד לעיון בנושאים יהודיים.

את הפעילות הענפה ההיא ניצלו הנאצים למטרות משלהם. במחלקה הטכנית-גראפית (Zeichenstubb) של המחנה עבדו מספר אמנים מפורסמים כמו ליאו האס, אוטו אונגר, פרדיננד בלוך ובדז'יך פריטה, שהיה ראש הצוות.

העבודה במחלקה הגרפית אפשרה לעובדים בה לבקר בחלקים שונים של הגטו, דבר שנוצל על ידם לסיורים ולרישומים שתיעדו את החיים בו. דבר זה עשו בהסתר, בעליית גג או בהטמעות בהמון האסירים, על מנת שאנשי ה-ס.ס. לא יגלו את פעילותם האסורה. ביצירות תוארו נושאים רבים: חיפוש אוכל, אנשים ממתינים לשילוחים, מעבר כלואים ממקום מגורים אחד למשנהו, תיאורי המבנים, דיוקנאות הכלואים, תיאורי זקנים, חולים, גוססים וגוויות ועוד. לא אחת היו נפגשים האס, פריטה ואונגר בשעות הערב, ועובדים על הרישומים. כך נוצר אוסף גדול של יצירות המתארות אספקטים שונים של החיים בטרזין.

בסוף 1943, משהחלו להסתנן הידיעות על הנעשה במחנות ההשמדה, הוחלט להציג את טרזין בפני ועדת חקירה של הצלב האדום הבין לאומי. לקראת בואה נערכו גרושים נוספים לאושוויץ, ובכך הופחתה צפיפות האוכלוסיה בגטו; נפתחו בו חנויות מדומות, בתי קפה, בנק, גני ילדים, בתי ספר וכד', והעיר נתכסתה גינות פרחים. על מנת שהאמת לא תחשף, החלו הנאצים לפשפש בכליהם של אנשי המחלקה הטכנית, אשר הסתירו את יצירותיהם במקומות שונים בגטו - יצירותיו של פריטה נקברו בתיבת מתכת באדמה; אונגר הסתיר את ציוריו בגומחה שחפר בקיר והאס החביא את יצירותיו בעליית גג. כן ערכו הנאצים ביקורת אצל סוחר האמנות, ליאו שטראוס  שבזכות משפחתו ה"ארית" וקשרים ,(Leo Strauss ( הדוקים שהיו לו עם אנשי המשטרה הצ'כים בגטו, העביר יצירות של האמנים המתעדים את החיים בטרזין אל מחוץ לגבולות הרייך (כנראה לשוויץ), מתוך תקווה שהדבר אולי יעורר את דעת הקהל או לפחות יעיד על מה שהתרחש, באם האמנים עצמם לא ישרדו.

ימים ספורים לפני הביקור הוזהרו האמנים, על ידי עמיתם למחלקה הטכנית וחבר "מועצת הזקנים" כי הם יקראו לחקירה למחרת היום, דבר שאכן קרה. אונגר, פריטה, האס, ובלוך זומנו למטה הראשי שם נחקרו על ידי אדולף אייכמן  (Eichmann) , במטרה לברר מי מהאמנים יצר את היצירות המפלילות שהוברחו וכן בדבר אנשי הקשר שלו/שלהם עם העולם החיצון. האמנים, שהועברו לתא תת- קרקעי, פגשו שם את סוחר האמנות, שנכלא מספר ימים קודם לכן. האמנים שמרו על שתיקה, ולאחר חקירה קשה הועברו לכלא הגסטאפו שהיה ב"במבצר הקטן"  , לשם הועברו גם בני משפחותיהם – (Kleine Festung) נשות האמנים וכן סוזאנה, ביתו בת החמש של אונגר ותומס, בן השלוש, בנו של פריטה.

ב-23 ביולי  1944 נערך ביקור הוועדה. אחרי הביקור הסריטו הנאצים סרט תעמולה על חייהם החדשים של היהודים בחסותו של הרייך השלישי. בתום ההסרטה נשלחו רב שחקני הסרט, ובתוכם כמעט כל אנשי ההנהגה העצמית ורב ילדי הגטו, אל תאי הגז של אושוויץ.

האמנים הרבים שהיו בטרזין – מאלווה שאלק, עמליה זקבך, שרלוט בורשובה, ליאו האס וקרל פליישמן, השאירו אחריהם תיעוד עשיר של חיי היום יום בגטו. מחד גיסא מתואר עושר הפעילויות האמנותיות ומאידך גיסא מתוארים התורים למזון, הצפיפות, והשילוחים – עדות המשקפת את מגוון הפנים של "הגטו לדוגמא" שהיה טרזין.