לשארלוט סלומון הייתה חינוך מיוחס בברלין. אביה היה רופא, אבל אמה, שתוארה כ'מופרעת', מתה בהתאבדות כשסלומון היה צעיר. בגיל 16, ב-1933, עליית הנאצים שיבשה את חייה עוד יותר והובילה אותה לעזוב את בית הספר.

למרות ההגבלות הקיצוניות על תלמידים יהודים בגרמניה, סלומון התקבלה לבית ספר לאמנות בשנת 1936. שם הצטיינה במשך שנתיים, ואף זכתה בפרס. עם זאת, האנטישמיות הגוברת אילצה אותה לעזוב ב-1938 לפני שהספיקה להשלים את לימודיה.

בריחה מרדיפות הנאצים, סלומון נסעה לגור עם סבה וסבתה בדרום צרפת. שם היא למדה אמת הרסנית על היסטוריית ההתאבדות של משפחתה. גילוי זה, יחד עם התאבדותה של סבתה לאחר מכן, הכניס את שרלוט למצוקה רגשית עמוקה. השלטונות הצרפתיים עצרו אותה ואת סבה בגורס.

החוויה של סלומון בגורס הייתה מחרידה. מדבריה בכתבים מאוחרים יותר עולה כי היא סבלה מהתעללות מינית בידי סבה, מה שהחמיר את מצבה הנפשי לאחר שחשף את האמת על היסטוריית ההתאבדות של משפחתה. טראומה זו הובילה להתמוטטות עצבים. רופא המליץ ​​על ציור כדרך התמודדות.

עם שחרורה מגורס, יצקה סלומון את חוויות חייה ליצירת אמנות רחבת היקף בשם "חיים?" או תיאטרון? יצירה אוטוביוגרפית זו של 769 ציורים השתמשה במרכיבי פנטזיה כדי לתאר את סיפור חייה, כולל מותה של אמה, התמודדויותיה האמנותיות ויחסיה עם סבה וסבתה. היא שילבה טקסט, כיתובים ואפילו רפרנסים מוזיקליים כדי ליצור נרטיב דרמטי ואישי.

סלומון הרגה את סבה ב-1943, לא מתוך רחמים מהאיום הנאצי, אלא מסיבות אישיות. סבא שלה, סמל למאבקים האישיים שלה, הורעל בחביתה עם סמים. מעשה ההתרסה הזה תועד על ידי סלומון בעצמה במכתב שהתגלה לאחרונה בן 35 עמודים. היא אפילו ציירה דיוקן של סבה הגוסס כשהרעל נכנס לתוקף.

מחשש ללכידת הנאצים, שרלוט סלומון הפקידה את מפעל חייה "חיים? או תיאטרון?" לרופא לשמירה. למרבה הצער, היא לא חיה לראות את זה חזר. היא נישאה ב-1943 ועד מהרה נעצרה עם בעלה. בהריון באותה תקופה, היא נשלחה לאושוויץ וככל הנראה נרצחה עם הגעתה. עם זאת, יצירות האמנות שלה שרדו את המלחמה ובסופו של דבר הוחזרו למשפחתה.